החלטה בתיק ע"ע 41428-01-13

1.   לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור; תע"א 1728-08) מיום 22.7.12, בו חויבו המבקש והמשיבים 2-6, ביחד ולחוד, לשלם למשיב 1 (להלן - המשיב) זכויות כספיות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה, ובכלל זה פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, הפרשי דמי הבראה, הפרשות לביטוח מנהלים, ניכויים בגין קורס מקצועי, ניכויים בגין רכב וטלפון, השתתפות עצמית, גמול שעות נוספות, בסך כולל של 53,451.44 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום יחסי עובד ומעביד 1.12.07; וכן הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.

      הרקע לבקשה:

2.  על פי התשתית העובדתית שנפרשה על ידי בית הדין קמא בפסק דינו, המשיב עבד במספר חברות, אשר היו כולן היו בשליטתו של  המבקש, על אף שלא היה בעל מניות בחלקן. המשיב החל לעבוד בחודש מרץ 2005. בחודש נובמבר 2007 התפטר המשיב מהעבודה, לטענתו, מחמת הרעה בתנאי העבודה, אשר באה לידי ביטוי באי קיום הבטחות המבקש בדבר תנאי שכר והפרשות כדין וכן בשל ניכויים לא מוסדרים משכרו עליהם התריע ולא נענה. המבקש דחה את דרישת המשיב לתשלום פיצויי פיטורים והכחיש חובות כלשהן. על רקע זה, הגיש המשיב בבית הדין האזורי בירושלים תביעה נגד המבקש באופן אישי וארבע חברות שהוקמו ונוהלו על ידו וכן נגד המשיב 6, בעל המניות באחת מהחברות, לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות המגיעות לו, לטענתו, בשל תקופת עבודתו אצלם וסיומה.

3.   בית הדין קיבל את התביעה בעיקרה (למעט פיצוי בגין עוגמת נפש ותביעה לשעות נוספות בימי חג) וקבע שהתקיימו נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין המבקש לבין המשיבות 2 - 5) (להלן - החברות) ובינן לבין עצמן אף אם היו לחברות בעלי מניות שונים. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי לא הייתה הפרדה אמיתית בין החברות וכי המבקש היה האישיות המושכת בחוטים בחברות והאחראי לניהולן. עוד נקבע כי המבקש עשה שימוש לרעה בחברות בבעלותו ובאמצעות אחרים, הכל כדי להימנע מתשלום החובות לעובדים ולאחרים. עוד נקבע כי המשיב הוכיח שהמבקש היה מעבידו מעבר להרמת מסך וזאת באמצעות מר יורם נבון, העד מטעם ההגנה. כן נקבע כי המשיב עבד בכול החברות ביחד ולחוד ויש לראות בהן כמעבידים במשותף או כחברות מלאכותיות באשכול חברות.

      בית הדין קבע כי התפטרותו של המשיב חלה עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו בניכויים ובאי עמידה בהבטחות שונות וגם מנסיבות העסקה כאלה שאין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, ועל כן יש לראות בהתפטרותו משום פיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן - החוק), המזכים אותו בפיצויי פיטורים. כפועל יוצא מקביעות אלה, חייב בית הדין את המבקש, החברות ואת המשיב 6 (שלא התגונן) - ביחד ולחוד - לשלם למשיב את פיצויי פיטורים עובד מעביד וכן חיובן בסעדים כמפורט בסעיף 1 לעיל.

4.   להשלמת התמונה יצוין כי פסק הדין ניתן כאמור ביום 22.7.12, בהיעדר סיכומיו של המבקש. ביום 1.11.12 פנה המבקש לבית הדין האזורי בבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ובמקביל ביקש לעכב את ביצועו. בהחלטה מיום 26.12.12 דחה בית הדין האזורי את הבקשה לביטול פסק הדין. ביום 21.1.13 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. בהחלטה מיום 18.3.13 נעתרה רשמת בית דין זה, השופטת אביטל רימון - קפלן, לבקשת המבקש וקבעה כי המועד להגשת ערעורו מוארך עד למועד הגשת כתב הערעור בפועל. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור (ע"ר  1209-04-13).

       בין לבין, בהחלטה מיום 28.2.13, דחה בית הדין את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין משלא מצא כי התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות עיכוב ביצוע פסק דין שעניינו חיוב כספי. מכאן הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין.

     הבקשה וטענות הצדדים:

5. המבקש מבקש להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין ועל ביטול כל ההגבלות והעיקולים לרבות שלילת רישיון נהיגה, צו עיכוב יציאה מן הארץ ועיקול רכבים וכספים שהוטלו כנגדו במסגרת הליכי הוצאה לפועל. המבקש טוען כי סיכויי הערעור גבוהים. לטענתו, פסק הדין התקבל על סמך הליך משפטי פגום, שכן אי הגשת סיכומים בכתב מנעה ממנו את האפשרות להגשים את זכותו החוקתית לדיון הוגן, לגישה לערכאות ולמיצוי יומו בבית הדין. עוד טוען המבקש כי בית הדין הפר את האיזון בין זכותו החוקתית להשמיע את דברי המבקש ולסכם את טענותיו עובד למתן פסק הדין, לבין זכותו להתדיינות הוגנת בזמן ובמועד. לטענתו, כתוצאה מהפרת האיזון האמור, ניתן פסק הדין שאינו מידתי, תוך שהוא מתעלם מן הפסיקות וההלכות הרלוונטיות בנוגע להרמת מסך וכן מתעלם מן העובדות והעדויות שהובאו בפניו, וקביעותיו מרחיקות לכת.

6.   לגופם של דברים טוען המבקש, בין היתר, כי לא הייתה כל עילה להרמת מסך כנגדו, שכן לא היה הבעלים או בעל תפקיד אחר בחברות, שיש בו כדי להצביע על קשר, ולו בסיסי בינו לבין המשיב; בין המבקש לבין המשיב לא שררו כלל יחסי עובד ומעביד; שגה בית הדין בכך שפסק לזכות המשיב פדיון ימי חופשה וקיבל את טענותיו חרף העובדה שנסתרו בנקל, במהלך דיון ההוכחות; למשיב שולמו דמי הבראה, כפי שדבר עולה מתלושי השכר; לא היה מקום לפסוק לזכות המשיב גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שעה שהוא לא הציג כל רישום המוכיח עבודה בשעות נוספות; בית הדין החלי רטרואקטיבית את התיקון 24 לחוק הגשת השכר, התשי"ח - 1958, כאשר העביר את נטל ההוכחה מהמשיב למבקש; לא היה מקום לפסוק פיצויי פיטורים שעה שהמשיב התפטר מעבודתו. בנסיבות אלה, כך לטעת המבקש, אם יתקבל ערעורו לאחר ביצוע פסק הדין, ייגרם לו נזק רב שאינו ניתן לתיקון ויהיה זה בלתי נמנע להשיב את המצב לקדמותו, בייחוד בשל התוצאות הקשות העולות מפסק הדין אשר יגררו אחריהן תולדות הרסניות ובלתי הפיכות.

7.   המשיב מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ומבקש להורות על דחייתה. לחלופין מבוקש לדחות את מתן ההחלטה בבקשה עד להכרעה בערעור המשיב על החלטת הרשמת, שנעתרה להארכת המועד להגשת הערעור. בקשר לכך נטען כי טענותיו המשיב במסגרת הערעור על החלטת הרשמת כבדות משקל ויש להניח כי יהיה בהן כדי להביא לביטולה של ההחלטה, כך שבנסיבות אלה, לא יהיה מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. עוד נטען כי מאז מתן פסק הדין מיום 22.7.12 וחרף הדרישות הרבות, המבקש מסרב לקיים את פסק הדין ולשלם את הסכום הפסוק, לרבות הוצאות שהוטלו עליו במסגרת החלטות שונות. כן נטען כי התנהלות המבקש והעובדה שכל החברות הפכו חדלות פירעון ואף ננקטו הליכים פליליים כנגד המבקש בקשר לפעולותיו בחברות, מעלות חזקה לפיה הוא בעצמו עלול להפוך חדל פירעון בתוך זמן קצר. כן צויין כי בתצהיר שצורף לבקשה, לא פירט המבקש מדוע יש טעם בעיכוב ביצוע פסק הדין והסתפק בטענות הנעדרות יסוד עובדתי כלשהו. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות.  

8.   לגופו של עניין נטען כי המבקש לא הביא כל טעם מיוחד מדוע יש מקום לחרוג מהכלל לפיו מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ובמיוחד כאשר מדובר בתביעה כספית. המבקש לא הצביע על נסיבות לפיהן יהיה קשה או בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה בערעור. כן נטען כי המבקש לא טען שלא יוכל להיפרע מהמשיב אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והסתפק בטענות כלליות, ללא ראשית ראיה. מכל מקום, כך לטענת המשיב, לא מדובר בסכום גדול אשר מהווה לכשעצמו שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו אם יתקבל הערעור. המשיב מוסיף וטוען כי פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומפורט כראוי ואין כל הצדקה משפטית להתערב בו. לטענתו, ערעור המבקש מבוסס - בעיקרו - על תקיפת ממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. לטענתו, בית הדין האזורי קבע כי חיובו האישי של המבקש אינו נובע אך ורק מהרמת המסך בינו ובין החברות, אלא אף בשל העסקתו הישירה של המשיב. על קביעה זו לא ניתנה הארכת מועד להגשת הערעור ואף לא הוגש ערעור, וממילא לא יהיה בערעור המבקש כדי להביא לביטול חיובו האישי. כן נטען כי יש לשים לב לכך שמדובר בזכויות סוציאליות המגיעות למשיב מכוח חוקי המגן, אשר היו אמורות להשתלם לו לפני מספר שנים, ואין כל הצדקה לדחייה נוספת לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה או לחילופין להורות על עיכוב חלקי של פסק הדין בכפוף להפקדת חלק מן הסכום הפסוק בקופת בית הדין או בחשבון נאמנות. לחילופי חלופין, מבקש בית הדין להורות למבקש לתת ערבות בנקאית על מלוא הסכום הפסוק.

הכרעה

9. הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו. עיכוב ביצוע של פסק דין הוא בבחינת החריג, במיוחד כן כשהמדובר בחיוב כספי . בפסיקה נקבעו שני תנאים שבהתקיימם יעכב בית הדין את ביצוע פסק הדין אם לאו: האחד הוא סיכויי ההצלחה של המבקש, והשני הוא בחינת הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי עיכוב ביצוע הפסק אל מול הנזק שייגרם למשיב אם יעוכב . כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות .

10. לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות הענין יש להיעתר לבקשה בחלקה ולעכב את תשלום מחצית מן הסכום הפסוק בו חויב המבקש, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בנאמנות בידי בא כוח המשיב, עד להכרעה  בערעור.

       טענות המבקש בערעורו מכוונות - הן כלפי הקביעות העובדתיות של בית הדין, והן כלפי המסקנות המשפטיות שהסיק בית הדין מעובדות אלה, לרבות החיובים שיש להשית על המבקש. אומנם, פסק הדין של בית הדין האזורי הוא, בעיקרו, עובדתי, הן לעניין חיובן של החברות והן לעניין הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של המבקש. בכל הנוגע לחיובו האישי של המבקש - מפסק הדין עולה כי בנוסף לחיוב מכח הרמת המסך, חיובו הנובע מן העובדה שהמבקש העסיק במישירין של המשיב וחייב לו כספים בקשר להעסקה זו. הטענות כנגד המסקנות המשפטיות מהתשתית העובדתית ראוי שיבחנו, ולכן יש הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין. מנגד, המבקש לא טען וממילא לא השכיל להצביע על חשש ממשי שיקשה עליו להיפרע מהמשיב אם ישלם את הסכום הפסוק ויתקבל ערעורו. כמו כן, טענת המבקש כי דחיית הבקשה תגרום לו לנזק, נטענה ללא תמיכה בראיות מספקות, למעט הצהרה כללית. בנוסף, יש להבטיח את זכותו של המשיב לממש את פסק הדין ככל שיידחה הערעור, במיוחד בהתחשב בכך שכל החברות חדלות פרעון ונמצאות בהליכי פירוק. אין להתעלם מכך שמדובר בזכויות מכח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני למעלה מחמש שנים, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן.

בנסיבות אלה נראה לי כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בשלב זה הוא להורות על עיכוב ביצוע מחצית מן הסכום הפסוק, בתנאי שהמבקש יפקיד בנאמנות בידי ב"כ המשיב, תוך 21 ימים מיום המצאת החלטה זו, את הסכום המעוכב, וזאת עד להכרעה בערעור.

11. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 9 לעיל. המבקש יפקיד בנאמנות בידי ב"כ המשיב את הסכום המעוכב, בתוך 21 יום ממועד המצאת החלטה זו. ככל שלא יופקד הסכום כאמור, לא יהיה תוקף לעיכוב הביצוע. אין צו להוצאות.